מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור נ' בן בטחון (1989) בע"מ

פסק דין

1. התובעת, המועצה המקומית פרדס-חנה - כרכור, טוענת כי הנתבעת, בו ביטחון (1989) בע"מ, הפרה הסכם שנכרת בין הצדדים, ביום 1.9.04, ולפיו התחייבה הנתבעת לספק לתובעת שירותי אבטחה (להלן: ההסכם).

מוסכם כי תקופת ההסכם היא מראשית ספטמבר 2004 עד סוף אוגוסט 2005 (הסכמת ב"כ הצדדים, בעמ' 12 לפר').

ההפרה הנטענת היא בכך שהנתבעת שילמה למאבטחים חמושים במוסדות חינוך של התובעת שכר יסוד שעתי בסך 18.20 ₪ בלבד, במקום 20.25 ₪, כפי התחייבה על פי סעיף 7.4 להסכם. בגין כך תבעה התובעת מהנתבעת את הפיצוי המוסכם, בסך 50,000 ₪, בהתאם לסעיף 9.1 של ההסכם.

2.הנתבעת טוענת כי שכר היסוד השעתי שהוסכם היה 20.20 ₪, ולא 20.25 ₪ כפי שנכתב בהסכם.

עוד טוענת הנתבעת כי היא שילמה למאבטחים חמושים, במוסדות החינוך של התובעת, את שכר היסוד שהוסכם, ועל כן לא הפרה את ההסכם. לטענתה, ככל ששילמה למאבטחים שכר יסוד שעתי נמוך מזה שנקבע בהסכם, הרי מדובר במאבטחים שלא הוזמנו על ידי התובעת, אלא הוזמנו באופן "פרטי" על ידי מוסד החינוך, ועל כן אין ההסכם חל לגביהם. עם זאת, העידה המנהלת בנתבעת, גב' פינקלשטיין, כי כאשר מוסד חינוך - שאליו היתה הנתבעת צריכה לשגר מאבטח חמוש, בהתאם להסכם - הזמין אצלה, נוסף על כך, מאבטח גם באופן "פרטי", אזי הנתבעת שילמה גם לאותו מאבטח נוסף אותו שכר ששילמה למאבטח שבהתאם להסכם, וזאת - משיקולים פנימיים שלה. אף תלושי השכר של המאבטחים, הן אלה שלפי ההסכם והן ה"פרטיים", נערכו באותה מתכונת (עדותה של גב' פינקלשטיין, בעמ' 19 - 21 לפר').

על כל פנים, טוענת הנתבעת, היא לא הפרה את ההסכם כנטען על ידי התובעת.

לחלופין טוענת הנתבעת, כי גם אם יימצא שהפרה את ההסכם בעניין שכר היסוד כאמור, אזי היא מבקשת שביהמ"ש ישתמש בסמכותו ויפחית מסכום הפיצוי המוסכם, מהטעם כי לא נגרם לתובעת כל נזק בשל ההפרה הנטענת, וסכום הפיצוי המוסכם אינו עומד בכל יחס לנזק שניתן היה לצפותו כתוצאה מהפרה זו.

3.התובעת סמכה את תביעתה על תלושי שכר של עשרה מאבטחים, שצורפו לכתב התביעה, אשר בכולם נרשם שכר היסוד השעתי: 18.20 ₪.

עד התובעת, הקב"ט, מר יעקב סלוים, העיד כי מאבטחים פנו אליו בטענות בעניין שכרם, והעניין נבדק עם הנתבעת ועם חב' משק וכלכלה בע"מ (להלן: משכ"ל) שהיא חברה של מרכז השלטון המקומי, שעורכת את המכרזים לצורך אספקת שירותי האבטחה לרשויות מקומיות. אין מחלוקת כי הנתבעת כרתה את ההסכם עם התובעת לאחר שזכתה במכרז של משכ"ל לאספקת שירותי אבטחה לתובעת (ראו הסבר ב"כ התובעת, בעמ' 9 לפר').

התובעת טוענת כי משהגישה את תלושי השכר של עשרה מהמאבטחים והראתה כי שכר היסוד השעתי שנרשם בהם הוא 18.20 ₪ בלבד - היא הרימה את הנטל שעליה, להראות כי הנתבעת אמנם הפרה את ההסכם כנטען.

4.בתצהיר עדותה הראשית טענה גב' פינקלשטיין כי הנתבעת שילמה למאבטחים, שהועסקו במסגרת ההסכם, את שכר היסוד השעתי, בהתאם להתחייבותה על פי ההסכם.

בסעיף 8 של התצהיר מתייחסת גב' פינקלשטיין, אחד לאחד, לעשרת המאבטחים, שתלושי השכר שלהם צורפו לתביעה. לגבי חלק מהם טוענת היא כי הועסקו על פי הזמנות "פרטיות", ולא במסגרת ההסכם; לגבי אחרים טוענת היא כי הועסקו גם במסגרת ההסכם וגם על פי הזמנות "פרטיות"; ולגבי אחרים - כי בהסתמך על דו"ח שעות העבודה שלהם עולה כי עבור שעות עבודתם במסגרת ההסכם שילמה להם הנתבעת את שכר היסוד השעתי כפי שהתחייבה.

בישיבה המקדמית אמרה ב"כ הנתבעת כי מיעוטם של המאבטחים הועסקו רק במוסדות חינוך של התובעת, במסגרת ההסכם, וכי לגבי אותם עובדים - למרות שבתלוש השכר נרשם אחרת - "אבל בסיכום הכללי רואים שהסכום שולם" (בעמ' 1 לפר').

בעדותה בישיבה המקדמית טענה גב' פינקלשטיין, כי לא הגיעו למאבטחים רכיבי תשלום מסויימים: הוצאות נסיעה, דמי הבראה ודמי חופשה (להלן, לשם נוחות: התשלומים הנלווים), למרות שאלה צויינו בתלושי השכר שלהם. הוצאות נסיעה לא הגיעו להם, כי הנתבעת הסיעה אותם למקומות העבודה, וחלק מהם הגיעו אליהם ברגל, ועל כן אין מגיעות הוצאות נסיעה; דמי הבראה לא הגיעו למאבטחים, כיוון שבתקופה הרלבנטית הם הועסקו אצל הנתבעת פחות משנה; אשר לימי חופשה - ככל שהגיעו כאלה למאבטחים, הרי דמי החופשה שולמו בתשלום נפרד, ולא במסגרת תלושי השכר השוטפים, למרות שנרשם בהם מרכיב של דמי חופשה (ראו אף עדותה של גב' פינקלשטיין, בעמ' 23 - 24 לפר').

גב' פינקלשטיין טענה - הן בישיבה המקדמית והן בדיון ההוכחות - כי תלושי השכר נערכו במתכונת זו על פי דרישתו של קב"ט התובעת, שטען כי התובעת קיבלה תלושי שכר במתכונת זו גם מהחברות הקודמות ודרש מהנתבעת לערוך את תלושי השכר באותו אופן; אולם בפועל לא הגיעו למאבטחים התשלומים הנלווים, כפי שנרשמו בתלושי השכר, ואף שולמו למאבטחים בפועל, ועל כן יש לחשב את סך התשלום שקיבלו בפועל, אל מול שעות העבודה במוסדות החינוך של התובעת, ואז ניתן לראות כי הנתבעת עמדה בהתחייבותה שעל פי ההסכם, לגבי שכר היסוד השעתי (עדותה של גב' פינקלשטיין, בעמ' 1, 2, 24 לפר').

5.ב"כ התובעת טוען כי אין לקבל הסבר זה, בהיותו טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. ה"מסמך בכתב", לעניין זה הוא תלוש השכר. ספק אם היה מקום לקבל את התביעה רק בשל טעם פורמלי זה, כיוון שהמסמך המחייב הוא ההסכם. לו עלה מחומר הראיות, כי בפועל שילמה הנתבעת למאבטחים את שכר היסוד, בהתאם להתחייבותה על פי ההסכם, אזי נראה כי ניתן היה לקבל את הגנתה, אך לא כך הם פני הדברים.

6.ב"כ התובעת טוען כי אין די בטענה בעלמא של הנתבעת, כי ערכה תלושי שכר "פיקטיביים", כפי שהיא טוענת, באופן שבפועל שילמה למאבטחים בהתאם להתחייבותה על פי ההסכם, אלא היה עליה לתמוך במסמכים את טענתה, כי לא ניכתה את התשלומים הנלווים, בהתייחס לשכר היסוד. לטענתו, תלושי השכר שהפיקה הנתבעת, אשר בהם נרשם שכר היסוד השעתי: 18.20 ₪, הם בגדר הודאת בעל דין של הנתבעת, כי זה שכר היסוד השעתי ששולם. הנתבעת העלתה טענת "הדחה" להודאה זו, והיא: כי בפועל שולמו למאבטחים התשלומים הנלווים, שלא הגיעו להם, ועל כן יש להוסיפם לחישוב השכר. לפיכך טען ב"כ התובעת כי מדובר בטענת הודאה והדחה, שנטל הוכחתה הוא על הנתבעת.

ב"כ התובעת טוען כי על פי צו הרחבה בענף השמירה, שצורף כנספח ו' לסיכומיו, מגיעים למאבטחים שבהם מדובר 12 ימי חופשה, בשנה הראשונה, וכן 6 ימי הבראה בתום השנה הראשונה. לשיטתו, היה איפוא על הנתבעת להוכיח כי שילמה למאבטחים את התשלומים הנלווים הללו, בנפרד ונוסף על תלושי השכר שהוצגו, דבר שהנתבעת לא הוכיחה.

לעניין זה מציין ב"כ התובעת אף את חובתו של המעסיק, על פי חוק חופשה שנתית,